<h1>תלמיד הרשב"א — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא. יש שפירשו שותפות עם הגוי וכדקיי"ל [בכורות דף ב'.] כל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, ואינו נכון, דאם כן לימא הלכה כרבנן דאית להו הכי בבכורות [דף ב':], ופליגי אדרבי יהודה. על כן פירשו שיש עליהן חק המלך, שנוטל חלק ידוע מן הבהמות ומן התבואות, ומלכא אמר לא אכיל איניש בעירא עד דיהיב כרגא, והילכך גוף הבהמה עדיין למלך, וקול יוצא לדבר דעדיין לא פרע כרגא, אבל עסה (מ)חייבת מדרבנן, דלית לה קלא אם פרע אם לא פרע, ועל שם ישראל נקראת, ואי פטרינן לה נפיק מיניה חורבא. ומסתברא אפילו בשאין חלק הישראל כדי שיעור חלה [נמי חייבת]. אבל הר"ם במז"ל [הל' בכורים פ"ו הל' ט'] כתב היו ישראל וגוי שותפין בעסה אם יש בחלק ישראל כשיעור חייב בחלה. ויש לי להביא ראיה לדבריו מדתנן בפ"ג דחלה [מ"ה] העושה עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. אלא דקשיא לי הא דתנן (חלה שם) נכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה פטורה מן החלה, וגרסינן עלה בירושלמי מה בינה לעסת ארנונא שחייבת בחלה, תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא לדעתו היא תלויה, דאלמא עסת ארנונא חייבת, אפילו כשאין בחלק ישראל כשיעור, דאי כשיעור בעינן, מאי קושיא מההיא מתני' דפטר בנכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה, דהתם אין לישראל בה כלום. ומתוך הדוחק אני אומר דמתני' דתני אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מחלה, דבר תורה קתני, אבל מדרבנן חייב לעולם, משום דלית לה קלא, וחשדי ליה שאינו נוטל לעולם חלה מעסתו, אבל הא מתני' (ברית) [ברישא] משמע לן דמדרבנן קאמר דאי מדאורייתא, מאי איריא בשכולה של גוי, אפילו יש לישראל בה שותפות נמי פטורה, כל שאין בחלק ישראל כשיעור, ומשום הכי מקשינן בירושלמי דאפילו עסת נכרי שעשאה ישראל היה לנו לחייבה, דכיון שישראל לש אותה, אם לא יפריש איכא חשדא, ופריק דלא דמי, דכשהיא כולה של גוי, הרי היא כאלו היא ברשות גוי, אבל כשהיא של שותפות איפשר שהגוי יניח לו חלקו, דאחר שהוא משותף עמו, דרך השותפין הוא שלא להקפיד ליטול כל חלקם לפעמים, ואם יניח לו הגוי עוגה אחת או שתים משלו, אז יהיה בחלק ישראל כשיעור, ועל ידי כן חייבו כל שותפות גוי, אף על פי שאין בחלק ישראל כשיעור. והא (במשמע) [דמשמע] בהדיא בפרק ראשית הגז [חולין דף קל"ג:] דשותפות גוי פוטר מן החלה, התם בשאין בחלק ישראל כשיעור מיירי ודבר תורה קאמר כנ"ל. עוד נראה לי לתרץ בעיקר קושיין, דמתני' הוה פטר נכרי שנתן לישראל לעשות עסה, אפילו היה נותן לישראל בשכרו עסה מרובה כדי שיעור חלה, ומשום הכי הוה מקשינן מה בינה לעסת ארנונא, ופרקינן דשאני הכא דלדעת הגוי היא תלויה וברשותיה קיימא לעולם, ובזה עמדו דברי הר"ם במז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
[פסחים ה' ע"א] אך חלק. דאכין ורקין מיעוטין, והכי קאמר חלק היום חציו לחמץ וחציו לביעור. ויש מפרשים דבאלפא ביתא דאח"ס בט"ע האותיות מתחלפות, ואך כמו חץ, כלומר שנחלק היום לחצאין. והא דקא מקשי ואימא לרבות ליל י"ד, היינו משום דהלילה הולך אחר היום.
<h2>דף טו.</h2>
[פסחים ה' ע"א] אך חלק. דאכין ורקין מיעוטין, והכי קאמר חלק היום חציו לחמץ וחציו לביעור. ויש מפרשים דבאלפא ביתא דאח"ס בט"ע האותיות מתחלפות, ואך כמו חץ, כלומר שנחלק היום לחצאין. והא דקא מקשי ואימא לרבות ליל י"ד, היינו משום דהלילה הולך אחר היום.
<h2>דף יח:</h2>
הא דאמרינן [פסחים ד' ע"ב] ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. שמעתי שיש מי שפירש דמ"מ המשכיר פורע השכר שהוציא השוכר בבדיקה, שאם לא כן הא לא ניחא ליה לאיניש לפרוע לולב או ציצית וכיוצא בהן לצורך חבירו, ואין זו דרכה של שמועה. ועוד דאפילו בעלמא נמי דליכא מצוה השיבו רבותינו הגאונים ז"ל שאין מקח טעות אלא בגופן של בתים כגון כותל העומד ליפול וכיוצא בו, אבל אמת המים וכיוצא בה העוברת בחצר, כל שסלקוה הבעלים אין כאן מקח טעות וכי תימא דהתם מיהא המוכר צריך לחזר אחר הפועלים לסלקה, אבל כאן משום דמצוה היא, השוכר צריך לחזר אחר הפועלים, אם כן ליכא בין הכא לעלמא אלא לטרוח אחר הפועלים, ואין זה נקרא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, אלא כולה מילתא בגופיה היא. על כן נראה ודאי דהכי קאמר, כל מצוה שמוטלת עליו ושהוא משתמש בכך ניחא ליה לקיימה בין בגופיה בין בממוניה, והכא הרי הוא דר ומשתמש בבית בפסח, ולצורך עצמו הוא בודק, ואנן סהדי דניחא ליה לקיימה באיזה צד שיהיה כנ"ל.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ח ע"ב] כעכין. ארוכין וקצרים ואין נושכין זה בזה בתנור. ואכיל לה כהן קטן [רי"ף]. לפי מה שכתבו בתוספות בריש פרק בנות (ה)כותיים [נדה דף ל"ב. בד"ה והטבילה] תרומת חוצה לארץ מותרת לכהן שטבל ולא בעי הערב שמש, דהא תנן במס' חלה [פ"ה מ"ח] חלת חוצה לארץ טבול יום אוכלה, וכיון שכן אף כאן אף על גב דליכא כהן קטן מפרישה, דהא חזי לגדול שטבל. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה [דף כ"ז.] נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ה"ה לגדול שטבל. ומסתברא דשני חלות הן, האחת אינה חמורה ונאכלת לכל כהן שטבל ואפילו טומאה יוצאה מגופו ואפילו בשלא העריב שמשו, והשניה חמורה שנשרפת, ואותה שהיא חמורה לא אכיל לה אלא כהן קטן או גדול בהערב השמש וכההיא דבכורות, וההיא דחלה מיירי באותה שאינה נשרפת דקילא, וזהו שכתב הרב הגאון ז"ל אי איכא כהן קטן אכיל לה, דכל היכא דליכא כהן קטן לא איפשר להפרישה, שאינה ראויה לגדול לאכלה בו ביום, דהערב השמש בעי.
